<h1>ראבי"ה סימן רי"א</h1>
<h2>דף נג.</h2>
ויוצא הסוס באגד שעל גבי המכה ובקשקשין שעל גבי השבר. ופוקק לבהמה [זוג] שבצוארה ומטיילת בחצר, וכן לעוף וכן לכלבו. אבל ברשות הרבים אסורה אפילו פקקו.
<h2>דף נג:</h2>
פסק רבינו אלפסי והשתא דמקילין משום צערא דבהמה ולא גזרינן משום שחיקת סממנין שמע מיניה לית הילכתא (כר') כהא מתניתא דתניא בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן אבל אדם שאחזו דם מותר להעמידו במים בשביל שיצטנן, אלא אפילו בהמה נמי שרי. והילכתא דכל שכן צערא דאדם שרי. והני מילי להגן מן הצער ואינו נראה כרפואה, ולא גזרינן לשחיקת סממנים, אבל אם הוא לרפואה אסור, אם אינו סכנה, דאמר שמואל בפרק רבי אליעזר דמילה [קל"ד ע"ב] אין נותנין חמין ושמן על גב המכה אבל נותן חוץ למכה ויורד ושותת למכה, ותניא כוותיה. ובהמה שאחזה דם שקורין ורהיט, אם ספק הוא שאם לא יקיזו לה דם תמות מותר לומר לגוי להקיז לה, דאמירה לגוי שבות. והלכתא כרבנן דפליגי אדרבי יהודה בפרק קמא דפסחים [י"א ע"א] ובבכורות [ל"ג ע"ב] לגבי בכור שאחזו דם ואמרי יקיז ובלבד שלא יטיל בו מום, ומסקנא התם דטעמא כיון דאי שביק ליה מיית אי לא שרית ליה אתי למיעבד אסורא דאורייתא, ואף על גב דאסרי גבי קירוד וקירצוף, התם אי שביק ליה לא מיית אלא צערא בעלמא אית ליה. וכי היכי דדחינן התם איסורא דרבנן הכי נמי הכא דחינן [איסור דרבנן] דאמירה לגוי, שהיא משום שבות.
<h2>דף נד.</h2>
והילכתא כרב שאמר הלכה כרבי יהודה דאמר עזים יוצאין צרורות ליבש אבל לא לחלב, [ד]הלכתא כותיה דרב באיסורא היכי דפליג עליה שמואל.
<h2>דף נד:</h2>
ואסורים בהמה ועוף לצאת בדבר שקשרו להם לסימן, דהוי כמשוי. ולא פרה בחיסום שבפיה. ואסורה (להוציא) בהמה [לצאת] ברצועה שברגליה דעבדי לסימנא כי היכי דלא ליחלפי ולא ברצועה שברגליה דעבדי להו כי היכי דלא ליתברו [מאני]. ואין העגל יוצא בגימון ולא פרה בעור הקופר ולא ברצועה שבין קרניה. וקיימא לן כרב דאמר בין לנוי בין לשמר אסור, דכל נטירותא יתירה משאוי הוא. וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה העון עליו, כדחזינן בפרתו של רבי אלעזר בן עזריה. ואם יש בידו למחות על בני עירו נתפש על כולם, והני דבי ריש גלותא (ד)מיתפסי על כולי עלמא.
<h2>דף נה.</h2>
תמה זכות אבות. [פירוש שאינה] מסייעה מעצמ[ה], ומיהו ציבור או יחיד שמתפללים עליהם זכור לנו ברית אבות אפשר שנשמעה תפלתם.
